פסק-דין בתיק ת"א 1614-05

כללי

1.    עניינה של התובענה שלפניי בסכסוך הנוגע לשטח מריבה של 40 מ"ר, הנמצא בין שתי חלקות שבבעלות בעלי הדין, שלגביו מנהלים הצדדים הליכים מזה שנים רבות בכל הערכאות ובכלל זה בבית המשפט העליון. בתובענה זו מבקש התובע ליתן פסק דין הצהרתי, הקובע כי קו הגבול בין חלקת התובע לחלקת הנתבעים עובר במיקום המדויק שקבע המודד שהוסמך לכך על ידי בית המשפט, וכי בהתאם לקביעת המודד, על הנתבעים לפנות את השטח השייך לתובע ולהעבירו לחזקתו ללא תמורה.

2.    הצדדים להליך זה הינם הבעלים והמחזיקים של שתי חלקות הסמוכות זו לזו הנמצאות בשכונת בית ישראל בירושלים. התובע, מר יצחק חיימוב רבין, הוא הבעלים של חלקה ועליה בית הנמצאת ברחוב הבעש"ט 27, חלקה 101 בגוש 30087. הנתבעים, בני הזוג שלום ואסתר סייה, הם הבעלים של חלקה ועליה בית הנמצאת ברחוב הבעש"ט 25, הידועה כחלקה 99, הסמוכה לחלקתו של התובע.

במהלך השנים התגלעה מחלוקת בין הצדדים באשר לשאלת הבעלות בשטח של 40 מ"ר (להלן - "השטח" או "שטח המריבה"), הכלוא בין שתי החלקות, ובדומה לאותו משל תלמודי מפורסם לגבי שניים האוחזין בטלית, "זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי", כך בענייננו; לטענת התובע שטח זה הנו חלק בלתי נפרד מחלקתו, חלקה 101, ואילו טענת הנתבעים לאורך השנים היתה כי השטח הינו חלק בלתי נפרד מחלקתם, חלקה 99. בעטיה של המחלוקת, לאורך השנים ניהלו הצדדים ביניהם הליכים משפטיים לא מעטים בערכאות השונותכולל בית המשפט העליון, וכל הניסיונות לפתרון המחלוקת בדרכי שלום עלו בתוהו.

לבסוף הכריע בית המשפט המחוזי במחלוקת ופסק (ת"א 2255/00), כי שטח המריבה הינו בבעלות התובע. יחד עם זאת קבע, כי הוא יוכל לקבלו לחזקתו רק אם ישלם לנתבעים עבור השקעתם בבנין שהקימו על השטח. המחלוקת שלפנינו נסובה, איפוא, על הדרך לביצוע פסק הדין, וביתר דיוק - בשאלה היכן עובר קו הגבול בין החלקות, ובשאלה האם יש לומר כי בשל שינוי נסיבות מאז ניתן פסק הדין, קיימת הצדקה לפטור את התובע מחובת תשלום עבור ההשקעה שהשקיעו הנתבעים.  

רקע עובדתי ודיוני

4.    אלו הן עובדות הרקע הצריכות להכרעה, אשר בחלקן נקבעו על ידי כב' השופט יעקב צבן בבית המשפט המחוזי בירושלים, בהליך קודם שניהלו הצדדים, ובאשר לגבי מרביתן אין למעשה מחלוקת של ממש:

(א)  התובע רכש את חלקה 101 בשנת 1967, ואילו הנתבעים רכשו את חלקתם, חלקה 99, בשנת 1991. בחודש מאי 1991, זמן קצר לאחר שהנתבעים רכשו את חלקתם, הודיע להם התובע כי שטח המריבה הינו בבעלותו.

(ב) חרף האמור, בחודש אוגוסט 1992, הגיש הנתבע לוועדה המקומית לתכנון ובניה בקשה לתוספת בניה של 49.80 מ"ר בשטח המריבה. התובע הגיש התנגדות בטענה כי השטח שייך לו, אולם התנגדותו נדחתה בנימוק שהוועדה לתכנון ובניה אינה דנה כלל בהיבט הקנייני. על כל פנים, הנתבע לא מימש את תוכניתו ולא בנה בשטח והסתפק בשיפוץ מבנה המחסן, ושיכן בו את אימו.

(ג)   בשנת 1998 חידש הנתבע את בקשתו להיתר בניה בשטח המריבה וקיבל היתר כמבוקש, חרף התנגדות חוזרת של התובע, שכן הוועדה לתכנון ובניה שבה וקבעה כי היא אינה עוסקת בהיבטים קנייניים של הנכס.

(ד)  בחודש יוני 1998 פנה התובע לבית משפט השלום והגיש תביעה לפינוי, צו עשה וצו מניעה קבוע כנגד הנתבעים (ת"א 9544/98). כמו כן, הגיש בקשה לצו מניעה זמני בטענה כי הנתבעים פלשו לשטח השייך לו ומבצעים עבודות חפירה ויישור כהכנה לבנייה. ואולם, לאחר שהוצא צו מניעה זמני ולאחר שהוגשו תצהירי הצדדים, חזר בו התובע מהבקשה, ובהתאם לכך, ביטל בית המשפט את צו המניעה הזמני והבקשה נמחקה. ביום 21.7.1998 נמחקה התביעה כולה.

(ה)  סופו של דבר - הנתבעים בנו בניין על שטח המריבה, והבניה בוצעה בשנים 1998-1999.

 (ו)  ההליך בבית המשפט המחוזי - ביום 15.5.2000, הגיש התובע תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 2255/00 הנ"ל), במסגרתה עתר לסעד כפול: הראשון - הצהרתי, לפיו הוא הבעלים של השטח, והשני - אופרטיבי, למתן צו לסילוק ידם של הנתבעים מן השטח שבמחלוקת.

(ז)   בתגובה להגשת התביעה, ביקשו הנתבעים שלא להכריע בשאלת הבעלות על השטח עד לפסיקת המפקחת על המקרקעין באותו עניין. בישיבת קדם משפט שהתקיים בתאריך 1.11.00, לפני כב' השופטת ר' אור, הודיע ב"כ הנתבעים לפרוטוקול, כי החלטת המפקחת ביחס לגבולות תהיה סופית, וככל שתגיע למסקנה כי השטח שייך לתובע, יסכימו לסלק את ידם. ואולם, משפסקה המפקחת לרעתם, והחלטתה אושרה גם על ידי הממונה על המרשם, לא השלימו עם כך הנתבעים.

(ח)  בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה, ובפסק הדין, שניתן ביום 26.6.2003, קבע, כפסיקת המפקחת, כי שטח המריבה הינו חלק בלתי נפרד מחלקה 101 שבבעלות התובע והורה על סילוק ידם של הנתבעים מהשטח. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת הנתבעים כי הם זכאים לרכוש את השטח מכוח הוראת סעיף 23 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, המתיר למקים מחוברים במקרקעין לא מוסדרים שאינם בבעלותו לרכוש את המקרקעין במחיר שוויים. בית המשפט מצא, כי הנתבעים לא הוכיחו שהתקיימו כל התנאים באותה הוראה, ובעיקר בשל העובדה שהנתבעים ידעו כל העת כי התובע טוען לזכות במקרקעין ומתנגד לבניה, ולכן לא קמה להם זכות לרכוש את השטח.

לצד זאת, בית המשפט המחוזי נמנע ממתן סעד של הריסת המבנה שבנו הנתבעים, כיוון שמצא כי התובע נהג בחוסר תום לב כאשר יצר כלפי הנתבעים מצג כאילו ויתר על זכותו והמתין עד לתום הבניה ולהשקעת הכספים של הנתבעים, כדי לפתוח בהליך המשפטי. בית המשפט סבר, כי במקרה זה מתחייב לאזן את מתן הסעד של סילוק היד של הנתבעים מן השטח בתשלום הסכום שהושקע על ידם בבבנית הבניין.

התוצאה של פסק הדין נקבעה בפיסקה 15. מפאת המחלוקת המאוחרת שהתגלעה בין הצדדים בנוגע לפרשנות הדברים, מובאים כאן הדברים במלואם:

"15.   סוף דבר - אני מחליט לקבל לקבל את התביעה ומצהיר כי שטח המריבה בשטח של 40 מ"ר הינו חלק מחלקה 101 בבעלותו של התובע. על הנתבעים לסלק ידם מהשטח ובלבד שהתובע ישלם להם סכום השקעתם בבנין אשר בשטח המריבה בסכום השווה בשקלים לסך 61,000$.

כיוון שהנתבעים הם שנהנו מפירות השקעתם עד כה, אינני עושה צו לריבית בעבר, אולם הסכום ישא ריבית כחוק מיום פסק הדין ואילך..."(ההדגשה במקור - י.ש.).

(ט)  ביום 14.12.2004 דחה בית המשפט העליון ערעור (ע"א 8965/03) שהגישו הנתבעים על פסק הדין. ניתן היה לצפות, בנסיבות הללו, כי בכך הסכסוך יגיע לסיומו, ולא כך הם פני הדברים.